יש ימים שבהם אני מסתכלת על הסטודיו שלנו וחושבת שהוא נראה יותר כמו תחנת מעבר מאשר מקום עבודה. ערימות של בדים שלא קשורים אחד לשני, כוס קפה שנשכחה ליד מכונת התפירה, חצי כיסא מפורק שנטע בטוחה שאפשר להציל, סקיצות מקומטות, צבעים על הרצפה וחוטים שמסתבכים בכל דבר אפשרי.

ומצד שני, איכשהו, דווקא מתוך כל הבלגן הזה נוצרים הדברים הכי יפים.

אולי זה בגלל שאף פעם לא באמת למדנו לעבוד בצורה ישרה ומסודרת. שתינו מגיעות מעולמות שבהם הידיים תמיד הקדימו את התוכנית. אצלי זה התחיל בילדות במקסיקו. אני זוכרת שווקים צבעוניים, בדים תלויים ברחובות, קירות מתקלפים עם אלף שכבות של צבע ושמש. שום דבר שם לא היה מושלם, אבל הכל היה חי. גם כשהייתי ילדה קטנה ותפרתי בגדים לבובות, לא באמת עבדתי לפי חוקים. הייתי מפרקת בגדים ישנים רק כדי להבין איך הדבר הזה בכלל מחזיק את עצמו.

אצל נטע זה הפוך לגמרי. היא יכולה להסתכל על חפץ שבור כמו מכונאית שמנסה להבין מערכת. לפרק, לבדוק, להרכיב מחדש. לפעמים אני מביאה רעיון והיא ישר מתחילה לחשוב איך הוא יחזיק, איך יתפר, איך לא יתפרק אחרי חודש. אני מביאה צבע והיא מביאה שלד.

אולי בגלל זה העבודה שלנו מרגישה לפעמים כמו ניסיון למצוא איזון בין כאוס למבנה. בין אישה שרוצה פשוט לחתוך בד כי זה מרגיש נכון, לבין אישה שרוצה להבין למה הקו הזה עובד בכלל.

יש שמלות שאנחנו מתחילות בלי שום תוכנית. רק ערימת בדים שמונחת על השולחן. פתאום פרחוני ליד נקודות. ליד בד עם דובים. ליד פסים. בהתחלה זה נראה כמעט מוגזם. אבל אז קורה רגע קטן שבו משהו מסתדר. כאילו כל הבדים האלה חיכו אחד לשני.

אני חושבת שהחיים בארץ לימדו אותנו לעבוד ככה. אין באמת יציבות. בטח לא בשנים האחרונות. מלחמות, לחץ, חוסר ודאות, פחדים כלכליים, ימים שלמים שבהם הראש בכלל לא פנוי ליצור. אז במקום לחכות לרגע שבו הכל יהיה רגוע ומסודר, למדנו לעבוד מתוך התנועה עצמה.

לפעמים דווקא כשאין מספיק חומר מתחיל הפתרון הכי מעניין. חתיכת בד קטנה הופכת לכיס. שארית של שמלה אחת נכנסת פתאום לשמלה אחרת. משהו שלא תכננו נהיה מרכז העבודה.

אני אוהבת לחשוב שגם הקשר בינינו עובד ככה. לא סימטרי. לא צפוי. לא תמיד מסודר. אבל מאוזן בדרך משלו. יש ימים שאני נסחפת עם רעיונות ונטע מחזירה אותי לקרקע. ויש ימים שהיא עמוק בתוך פירוק טכני של משהו ואני מזכירה לה לעצור רגע ולהרגיש את החומר.

אולי זאת הסיבה שאנחנו כל כך אוהבות ליצור מחומרים שכבר עברו חיים. בד שכבר היה משהו אחר. עץ עם שריטות. קיר סדוק. יש בזה משהו אנושי. שום דבר לא מגיע חלק ונקי באמת. וגם אנחנו לא.

בסוף, רוב הדברים שאנחנו יוצרות הם לא רק חפצים. הם ניסיון קטן לעשות סדר פנימי בעולם מבולגן. לא לסדר אותו לגמרי, רק לייצר בתוכו רגע של נשימה. רגע שבו צבעים שונים יכולים לחיות אחד ליד השני בלי להילחם. רגע שבו גם משהו שבור עדיין יכול להיות יפה.