יש ימים שבהם אנחנו נכנסות לסטודיו וכל מה שאנחנו רואות זה בלאגן. ערימות של בדים, חוטים פתוחים, חתיכות עץ, צבעים שלא קשורים אחד לשני, סקיצות זרוקות על הרצפה וחצי רעיון שמסתובב באוויר בלי צורה ברורה. אבל איכשהו, דווקא מתוך הכאוס הזה, מתחילה להיוולד סימטריה.

לא סימטריה מושלמת של סרגל ומתמטיקה. לא עולם סטרילי שבו הכל זהה ומדויק. אלא איזון חי. כזה שיש בו תנועה. נשימה. מקום לטעויות. מקום לאנושיות.

אולי בגלל זה העבודה המשותפת שלנו תמיד הרגישה כמו ניסיון למצוא סדר פנימי בתוך עולם שלא באמת מאפשר סדר מוחלט. גלית מגיעה מתוך עולם מאוד אינטואיטיבי. היא חושבת דרך צבע, דרך בד, דרך תחושה בגוף. לפעמים היא פשוט מניחה שני בדים אחד ליד השני בלי להסביר למה, ופתאום משהו עובד. נטע, לעומתה, מחפשת להבין את המבנה. למה זה עובד. מה מחזיק את הקומפוזיציה. איך אפשר לקחת רעיון ולהפוך אותו למערכת שיש בה היגיון פנימי.

במשך השנים למדנו שהאיזון האמיתי קורה דווקא בין שני המקומות האלה. בין הרגש למבנה. בין אינטואיציה למחקר. בין הרצון להתפרע לבין הצורך להחזיק משהו יציב.

זה קורה הרבה גם בבגדים שאנחנו יוצרות. לפעמים שמלה מתחילה מצד אחד לגמרי. כתף אחת עמוסה בקפלים או צבע חזק, בעוד הצד השני נשאר כמעט שקט. ואז נוצר משחק. משהו עובר מצד אחד לצד השני, אבל לא בהעתקה מושלמת. אולי קו קטן שחוזר בצורה אחרת. אולי טקסטורה שמופיעה שוב בבד אחר. כמו הדהוד.

אנחנו אוהבות את הרגע הזה שבו העין מרגישה שיש קשר בין הדברים, אבל לא יכולה מיד להסביר אותו. זאת מבחינתנו סימטריה אמיתית. לא שכפול, אלא שיחה בין חלקים.

גם בבית זה עובד ככה. אם יש פינה עמוסה בחומר, צבע או חפצים, אנחנו כמעט תמיד נחפש לייצר מולה שקט. לא ריק מוחלט, אלא נשימה. מקום לעין לנוח בו. למדנו עם השנים שיותר מדי סימטריה יכולה להרגיש מתה, אבל גם יותר מדי עומס מייצר רעש פנימי שקשה לחיות בתוכו.

הבחירה בצבעים קשורה לזה מאוד. גלית תמיד אומרת שצבעים צריכים לדבר אחד עם השני כמו אנשים בחדר. לא לצעוק. גם צבע חזק יכול להיות רגוע אם נותנים לו את המקום הנכון. לפעמים דווקא צבע מלוכלך, דהוי או לא צפוי מכניס הרבה יותר שקט מאדום מושלם או כחול חד.

אולי זה גם קשור לחיים עצמם. בשנים שבהן לא עבדנו יחד, כל אחת הלכה רחוק לכיוון אחר. גלית המשיכה לעולמות של חומר, תפירה, בנייה וצבע. נטע צללה עמוק יותר למבנים, מערכות, פתרונות טכניים ועבודה עם כלים וחומרים קשוחים. כשחזרנו ליצור יחד, משהו פתאום הסתדר מחדש. לא כי נהיינו זהות, אלא כי ההפכים בינינו התחילו לעבוד בהרמוניה.

לפעמים אנחנו חושבות על זה כמו תפירה של שמלה. אם מושכים חזק מדי רק לכיוון אחד, הבד מתעוות. אבל כשיש איזון נכון בין מתיחה להרפיה, הבגד מתחיל לשבת נכון על הגוף. גם קשר אנושי עובד ככה. גם בית. גם יצירה.

ואולי בגלל זה אנחנו כל כך נמשכות לעבודות שאין בהן שלמות. קיר סדוק. בד ישן. רהיט עקום. דווקא המקומות הלא סימטריים מאפשרים להתחיל דיאלוג. למצוא דרך חדשה להחזיר איזון בלי למחוק את הסיפור שהיה שם קודם.

כי בסוף, מבחינתנו, עיצוב הוא לא ניסיון לשלוט בכאוס. הוא הדרך לרקוד איתו.